לפני מספר ימים, ב-1 באפריל, תמה הציפייה הגדולה וברוב הדר נחשף שמה של התקופה החדשה הנפתחת ביפן עם החלפתו של הקיסר בחודש הבא - והשם הנבחר הוא Reiwa 令和.
חשיבות השם היא סמלית והוא נבחר כמובן תוך מחשבה רבה על פירושו ומשמעותו. מהו אם כן?
צמד הסימניות 令和 לקוח מתוך ה-Manyoshu, קלאסיקה יפנית מהמאה ה-8, ומילולית יתורגם כ״הרמוניה מבורכת״. אולם בשפה המודרנית הסימניה Rei 令 פירושה גם ״הוראה״ או ״פקודה״ ואם כך מה קיבלנו? הרמוניה בפקודה...
ראש הממשלה, שינזו אבה, הסביר בפואטיות:
״Culture is nurtured when people bring their hearts together in a beautiful way״.
יפן כאומה מתקדמת ודמוקרטית אמורה להיות חברה שבה הפרט זוכה ליחס מכבד כאדם וכאינדיבידואל. אך האם זה אכן כך?
בחדשות ובתקשורת עוסקים כל הזמן בסיפורים על ״ניצול סמכות״ (יחס אלים ומשפיל כלפי כפופים), הטרדות מיניות, ו- Sontaku (פעולה של מילוי ציפייה בלתי מפורשת של הבוס) בשוק העבודה. לצד אלו ישנם דיווחים גם על מקרי התעללות גוברת בקרב נוער בבתי הספר. למרות השיח על נקיטת צעדים מונעים והגברת המודעות לנושא, נראה שהבעיה אינה קרובה להיעלם. התופעות הללו כולן מנוגדות למה שהיה מצופה מחברה שבה מתקיים יחס של כבוד לפרט.
כדי להסביר את הרקע לתופעות הללו יש להבין את המבנה של החברה היפנית בעבר. המונחים השימושיים shakai (חברה) ו-kojin (פרט), לא היו קיימים כלל בשפה המדוברת היפנית לפני תקופת מייג׳י, שבה נפתחה יפן למערב, כיוון ששני המושגים הללו לא התקיימו עד אז ביפן. במקום חברה מודרנית היה ביפן seken (ציבור) המורכב מ-Mura (כפרים). מילולית, מקור המילה מהשורש ״להתקבץ״ והיחידים בקבוצה נדרשו להיות ״מאוחדים״. במבנה החברתי הקדום לא היה מקום לעצמיות או לאינדיבידואליזם. הסדר החברתי נשמר בזכות נוהגים מקובלים, תקדימים וחוקים בלתי כתובים שחברי הקבוצה פעלו לפיהם והשגיחו על קיומם. כך היתה מושגת ההרמוניה.
בניגוד למודל קדום זה, החברה המודרנית כיום מורכבת מאינדיבידואלים אשר לכל אחד מהם רגשות, מחשבות ואמונות אישיות. כל פרט זוכה בה להכרה כישות נפרדת ויש לו זכויות ומחויבויות כיחיד בחברה.
לאור זאת, נדמה לעיתים שביפן עדיין לא מתקיימת לחלוטין חברה מודרנית. על אף שההגדרות והמוסדות המערביים אומצו בתקופת מייג׳י, ביפן ״הקבוצה״ עדיין נחשבת כיחידה הבסיסית ו”דעת הקהל״ משפיעה וקובעת יותר מכל חוק. דוגמה לכך הם התופעה המוזרה של התנצלויות פומביות על ידי אנשי ציבור, פוליטיקאים או מנהלי תאגידים שכשלו בתפקידם ומצהירים: ״על אף שלא עשינו דבר שהינו בלתי חוקי, אנו מביעים צער על שהפרענו את הסדר הציבורי״.
בתוך ה״קבוצה״ מתקיים סדר הירארכי הנקבע לפי גיל, שנות ותק, שנות ניסיון וכו׳. כל פרט יודע את מעמדו בתוך הקבוצה ובהתאם לכך קיימים גם ניואנסים בשפה שבה הוא יבחר להשתמש בעת שהוא פונה ומתקשר עם פרט אחר בקבוצה. הדגש הוא על ציות למי ש״נמצא מעליך״ בשרשרת ההירארכית, וחשיבות הציות גדולה יותר מהזכויות או המחויבויות האישית של הפרט, והוא אף אינו מקבל עידוד לחשוב או לקבל החלטות בעצמו, אלא לפעול לפי ההוראות.
ומה עולה בגורלו של מי שאינו פועל כפי שמצופה ממנו? החברה ביפן היא פאסיבית-אגרסיבית והתעללות לובשת בה צורה של נידוי. במשרד לא ישתפו אותך בפרויקט או לא יתייחסו לדעתך. בקרב צעירים בבית הספר הנידוי מתבטא במחיקה ובאי-שיתוף בקבוצה ברשת ה-Line, אפליקציית ההודעות הפופולארית ביפן. כאשר היחיד חש כמנודה, כמוקצה או כמי שפשוט מתעלמים מקיומו הוא חווה מתח ומצוקה מנטאלית קשה מנשוא המלווה גם בחוסר אונים.
בחברה המודרנית אנשים אינם משתייכים ל״קבוצה״ אחת ויחידה. הם מצטרפים לקבוצה חדשה כשהם מתחילים ללמוד בבית הספר, באוניברסיטה, כשהם עוברים מקום מגורים או מחליפים מקום עבודה. כך שלא משנה כמה ישתדלו להתמזג ולהשתלב בקבוצה נוכחית מסוימת, אין זה מבטיח להם שקט נפשי תמידי.
תחושת הבידוד בקבוצה היא מעיקה וקשה, אולם המאמץ והדאגה הכרוכים ב״להיות שייך״ קשים אף יותר כיוון שהם באים על חשבון האינדיבידואליות והעצמיות, ומובילים לכן לאובדן המשמעות לחיים.
הצייר היפני פוג׳יטה טסוגוהארו חי בפריז כמעט שני עשורים בתחילת המאה ה-20. כאשר נידו אותו מעולם האמנות ביפן לאחר מלחמת העולם ה-2, הוא שב לצרפת ואף בחר להפוך לאזרח צרפתי תוך ויתור על אזרחותו היפנית. פוג׳יטה אמר: ״אפילו אם דעת הציבור נשמעת כקול גדול, הנפוץ מפה אחד לאלפי אזניים, אני סבור שגם עשרות-אלפי אפסים שיחברו יחד, סכומם עדיין יהיה שווה לאפס, והם לעולם יהיו שווים פחות מאחד״.
הלוואי ומילותיו של פוג׳יטה ישמשו השראה וינטעו את האומץ בליבם של יחידים ביפן לחיות כאינדיבידואלים. אם רבים מהם יעשו זאת, ביחד, אולי יהיה בכוחם להפוך לכוח גדול שישנה את המוסכמות הקיימות ויהפוך את החברה היפנית למודרנית.