מי אמר שדברים לא משתנים? דרך בתי התוודעתי לסיפורה של הברבי היפנית - ליקה צ׳אן (או ריקה צ׳אן, תלוי איך אתם בוחרים להגות את ה ל׳-ר׳ היפנית). את הליקה צ׳אן החלו לייצר כבר ב-1967 כדי להנגיש לילדות יפניות מודל אופנה ולייפסטייל שיוכלו להזדהות איתו (כך נטען בתוכנית המקורית והמפורטת שעדיין קיימת!). במרוצת השנים יצאו גרסאות רבות לליקה צ׳אן שמשקפות את עולמן וחלומותיהן של בנות ביפן. כך גם, לאט לאט, החברה המייצרת, טאקארה טומי, החלה להבין שהנכס העיקרי בשבילה אינו הבובה הפיזית, אלא דמותה והסיפור שלה. ליקה החלה לפרסם מוצרים רבים בעצמה וכיום יש לה אפילו חשבון טוייטר ואינסטגרם.
כתבה היום בעיתון אסהי משתמשת בליקה כמקרה מבחן לשינוי בתפיסות מגדריות ביפן. בעבר, לליקה צ׳אן היה אבא רק בפרוטוקול והונח באופן טבעי שהוא פשוט תמיד בעבודה. משנות השישים ועד היום החליטה טאקארה טומי לשנות ולעצב את משפחתה של ליקה באופן שגם ימכור יותר מוצרים וגם ישקף את השינויים התרבותיים והחברתיים שעברו נשים. אמה של ליקה הוצגה כבר ב-1969 כ״מעצבת אופנה״ אולם אביה הוצג לציבור לראשונה רק ב-1989, ובשם בלבד - פייר. רק מאוחר יותר קיבל פייר אישיות והחל לקחת חלק משמעותי יוצר בחייה של ליקה.
בהתחשב בזה שברבי האמריקנית הייתה אסטרונאוטית כבר ב-1965, מנכ״לית חברה ב-1985 ונשיאה ב-1992, אפשר לומר שהיה עיכוב קטן ביפן. ליקה קיבעה את מבנה המשפחה היפני הידוע - נשים אחראיות על משק הבית והגברים תמיד עובדים. לפי סקר משרד הפנים היפני שנערך ב-2018 הגבר היפני משקיע כ-46 דקות ביום בעבודות הבית וגידול הילדים בעוד שנשים משקיעות 4 שעות ו-54 דקות (יותר מפי שש). אבל עדיין, 46 דקות הן פי שתיים מכמות הזמן שגברים היו משקיעים לפני 20 שנה (על פי אותו סקר).
תהליך דומה עבר על סדרת הצעצועים הסופר פופולארית ״משפחת סילבאניאן״ (シルバニアファミリー) שמורכבת ממשפחה של ארנבים, דובים וסנאים מיניאטוריים. בשנת 1985 נכתב על מוצרים של הסדרה כי האמא היא ״עקרת בית״ והאבא ״עובד״). רק ב-1994 קיבלה אמא ארנבה את העבודה הראשונה שלה - ״תופרת״ (仕立て屋さん), ורק בשנת 2009 הוחלט בחברת הצעצועים להיפטר מהסינר שהיא לבשה תמיד.
אבל מה שקורה עם אביה של ליקה-צ׳אן אולי עוד יותר מעניין: ב-1985 הוחלט במתכוון להשאיר את האבא פייר (שהוא צרפתי!) כנעדר לחלוטין על מנת ליצור לה את תדמית הגיבורה הטראגית שלרוב מתמודדת ללא עזרה מהוריה. גם כאשר נחקק ביפן החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה לנשים (1986), הצרכנים הילדים העידו בקבוצות מיקוד כי הם מעוניינים שהאבא ישאר בעבודה ״כי כך צריך להיות״.
בשנת 2010 נבחרה ביפן המילה ״איקומן״ (イクメン - שילוב של הסלנג ל״אחלה גבר״ ו״גבר מחנך״) לקבלת פרס מילת הסלנג של השנה (פרס הניתן לעשר מילים או צירופים משפיעים כל שנה). ורק ב-2014 החליטה החברה טאקארה טומי כי היא מוציאה באופן רשמי את פייר לחופשה של שנה לגידול הילדים. החברה החלה לייצר יותר ״פיירים״ ולקדם אותם בעזרת תמונות וסיפורים שהופצו לעיתונות.
ביפן, באופן רשמי, מותר לקחת חופשה של שנה מהעבודה ללא תשלום על מנת לגדל את הילדים אבל רק נשים לוקחות אותה. למעשה, רק 2-3 אחוז מהגברים היפנים משתמשים בחופשות אבהות (אגב, בישראל המספר נמוך יותר!). באותה שנה (2014) נבחר פייר (מוסיקאי במקצועו) להיות הדמות הפיקטיבית הראשונה לקבלת פרס ה״איקומן״ שניתן פעם בשנה לאבות שמהווים דוגמא בחלוקת נטל גידול הילדים.
ב-2018 הגיע לראשונה שיעור הנשים העובדות ביפן בין הגילאים 15-64 (גיל העבודה החוקי עד גיל הפרישה הרשמי) ל-70%, מה שכנראה יצריך בובות ליקה חדשות ונועזות יותר. אני ממתינה בקוצר רוח....
לקישור לכתבה בעיתון אסהי: https://www.google.co.jp/…/articles/ASM4B5QFXM4BUTFL00J.html
לפרופיל הטוויטר רשמי של ליקה https://twitter.com/bonjour_licca אינסטוש https://www.instagram.com/bonjour_licca/