בשבת בערב התיישבנו לאכול במסעדת פסטה (לא איטלקית, רק פסטה). על המסעדה הזו אני מוכנה להמליץ בחום, כיוון שבעודנו מתענגים על כל ביס, גילינו גם שלמרות שהתגלגלנו למקום אותו ערב לגמרי במקרה, הסתבר לנו שכבר אכלנו את הפסטה הזו בסניף אחר במקום אחר בעיר לפני כמה שנים, וגילינו זאת כיוון שאי-אפשר היה לטעות - מדובר באחת הפסטות הטובות והייחודיות ביותר בטוקיו. כ״כ טובה ומיוחדת הפסטה שלהם, שהטעם שלה משאיר חותם בפה, ומייד זיהינו שמדובר באותה מנה! אבל הסיפור הזה לא מתכוון להיות המלצה על פסטה. ואני מקווה שאם אתם מגיעים לבקר ביפן, בכלל לא תאכלו פסטה, אלא תנסו לטעום סובה... (את פרטי מסעדת הפסטה תוכלו למצוא בסוף הפוסט).
אז מה שכן רציתי לספר על המסעדה ההיא, זה שבעודנו מחכים בתור למסעדה, הבחנתי בשלט בכניסה שמגייס עובדים. בשלט היה רשום אך ורק את הפרטים הבאים: השכר השעתי, שנדרש לעבוד יותר מפעמיים בשבוע, שהעלאה במשכורת ניתנת פעמיים בשנה, שאין צורך בקו״ח, ושהעבודה כוללת ארוחות טעימות. וכך, עוד לפני שבכלל נכנסתי למסעדה, חשבתי לעצמי שיכול להיות נחמד לעבוד שם, כי התרשמתי מהמודעה שמי שמנהל את המסעדה גם נותן הזדמנות לכולם, וגם מכבד את העובדים שלו... ובאמת, אחלה מסעדה: אווירה טובה, שירות מצוין, לקוחות מרוצים, מטבח פתוח מעורר תיאבון שבו עושה רושם שכל צוות המסעדה פועל בו תוך שיתוף פעולה ובהנאה!
כעבור מספר ימים נתקלתי בסיפור הבא, על תערוכה שהתקיימה לאחרונה בטוקיו ובה הוצגו 8000 יצירות קיפולי נייר, אוריגמי, שנעשו כולן מהכיסויים (״שרוולים״) של מקלות אכילה חד-פעמיים ואשר הושארו על השולחן ע״י הסועדים בסיום הארוחה במסעדות שונות ברחבי יפן. היצירות האנונימיות נאספו בידי מלצר-לשעבר שדמיין שהיצירות הללו הושארו שם עבורו בתור טיפ! (ולמי שאינו יודע, ביפן אין בכלל טיפים). הפרויקט שלו נקרא Japanese Tip, והמלצר-לשעבר שיצר את התערוכה הזו טוען שמדובר בתופעה תרבותית-יפנית - כיוון שבחברה היפנית לא נהוג להשאיר טיפ כספי, הלקוחות מבקשים בדרך זו להביע את הכרת התודה שלהם על האוכל ועל השירות. המלצר ציין שבעיניו הטיפ היצירתי והאישי של הלקוח מתגמל אף יותר מכל טיפ כספי.
הסיפור הזה על התערוכה נשמע לי כל-כך מומצא כשקראתי עליו לראשונה, שהייתי חייבת לברר כמה מן האמת יש בסיפור הרקע המוזר הזה. האם באמת מדובר במלצר שפשוט החליט לאסוף את היצירות שהלקוחות השאירו על השולחן בסוף הארוחה ולאצור מהן תערוכה מלאת משמעות תרבותית? או האם מדובר ביוצר שעבד פעם כמלצר, נתקל ביצירת אוריגמי שכזו וקיבל השראה להתחיל לאסוף שרוולי מקלות ממסעדות שונות מרחבי יפן ולקפל מהן בעצמו יצירות אוריגמי, תוך כדי שהוא ממציא סיפור רקע גאוני שמקדם תרבות יפנית?
החלטתי אם כן לבדוק לעומק את העניין, ועל אף שטרם הצלחתי להבין - האם מדובר בבלוגר מסעדות שפשוט המציא תבנית מקורית לסקור באמצעותה מסעדות שונות ברחבי יפן, או שמדובר באמן עם קונספט מעולה, שהצליח לרתום לפרויקט שלו מאות מסעדות ששיתפו פעולה ושלחו אליו יצירות של לקוחות אמיתיים - דבר אחד ברור: המלצר/ היוצר, Yuki Tatsumi, התחיל את הפרויקט המטורף הזה כבר לפני 7 שנים! עמוד הפייסבוק שלו מציג פוסטים משנת 2012, שקיבלו 10 לייקים בלבד. במשך שנים, הוא פרסם תמונות ממסעדות מכל רחבי יפן (רובן משפחתיות ומסורתיות). עם השנים, הפרויקט שלו החל אט-אט למשוך תשומת לב, ולהתפרסם בעיתונים מקומיים, במגזינים, באתרי טיולים ובאתרי תרבות. האוסף שלו הוצג תחילה בגלריית מקומיות קטנות, עד שצמח והפך לאוסף של 13,000!! יצירות אוריגמי שמציג בטוקיו בגלריות אמנות מרכזיות.
נזכרתי גם בכתבה שקראתי לפני זמן מה, על משבר המלצרות וחוק הטיפים בישראל, ועל מחאת המסעדנים שטוענים שעסקי המסעדנות תחת קריסה. אני מודה שאיני מעורה לגמרי בפרטים, ואף שמעולם לא ממש מילצרתי. אבל עושה רושם שקשה להינות בארץ מלהיות בעל מסעדה, מלצר או לקוח.
ואיך כל זה קשור?
מנת פסטה בלתי-נשכחת שהוגשה במסעדה שמכבדת את צוות העובדים שלה, וזוכה גם לכבוד ולהערכה מצד הלקוחות. פרויקט אמנות, שהבשיל כעבור שנים של עקביות והתמדה, ועוסק בכבוד ההדדי שבין המסעדות ללקוחותיהן, ובתשומת הלב שמקדיש נותן השירות, למקבל השירות ולהיפך.
כבוד לעשייה של עצמך ולעבודה של אחרים, קפדנות, מסורת, התמדה ביצירה, תשומת לב, מודעות שירות, שיתוף פעולה, יחסים של כבוד הדדי - כל אלה מתקיימים בחברה שיש בה תרבות. תרבות אנושית שמייצרת תרבות אמנותית, שיוצרת שוב תרבות אנושית.
**אז תודה לכם שאתם עוקבים אחרי הפוסטים פה בעמוד החדש שלי. מבטיחה להתמיד בהם💛.
ולגבי מסעדת הפסטה היפנית המעולה, אלו שלושת הסניפים:
Hirata Pasta (in kichijoji), Supakichi (in kichijoji), Meat-ya (in Asagaya).
ולפרויקט האמנותי המיוחד של Yuki Tatsumi:
https://m.facebook.com/JapaneseTip/
Comentários