ריאיון במגזין Onlife - הגרסה המלאה

עודכן ב: 1 מרץ 2019


אתמול (28 לפברואר) התפרסם ראיון איתי במגזין אונלייף שמסקר נושאים מזווית נשית בארץ ובעולם. מאחר שמשיקולי עריכה קטעים רבים נחתכו ואני סבורה שנקודת המבט המלאה שלי לא עברה באופן הטוב ביותר אני מביאה פה את הגרסה המלאה של הראיון. אשמח אם תקראו ותשתפו מכיוון שבמיוחד בימים אלו השיח על יפן בארץ לטעמי מזניח את הנושאים הללו.


איך הגעת לטוקיו?


את המזרח הרחוק גיליתי כבר בטיול אחרי הצבא. הבנתי שזהו מרכז אחר של העולם, שונה מאוד מהעולם המערבי שסובב סביב ארה״ב ואירופה. ולכן החלטתי לשלב לימודי מנהל עסקים בלימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל למדתי דווקא שפה סינית. את בעלי הכרתי במחלקה ללימודי מז׳ אסיה, אך הוא למד יפנית ואף סיים שנה אחריי את לימודיו. לכן, השארתי אותו מאחור בירושלים (עוד לא היינו נשואים) ונסעתי לראשונה לסין; למדתי שם סינית מדוברת באוניברסיטה, טיילתי מעט ואף התחלתי לעבוד בשנגחאי. אבל הבנתי די מהר שסין לא תהיה מקום טוב להשתקע בו או להקים משפחה, וכשעומרי שהוא יפנולוג מוכשר, קיבל מלגת לימודים ממשלתית, החלטנו לעבור ליפן.


הליכה אחרי הבעל היא לא פעולה שובינסטית מיסודה?


אני חושבת שאם היה חשוב לי להמשיך ולפתח את עצמי בסין (או כל מקום אחר, לצורך העניין) עומרי היה תומך בי. הוא ללא ספק הגבר הכי פמיניסטי שהכרתי מימיי, כפי שאגב ניכר היטב בנושאים שהוא בוחר תכופות לעסוק בהם בעמוד הפייסבוק שהוא מנהל כבר 4 שנים - Wadai, העוסק בתקשורת ובתרבות יפנית. למעשה, האתר הראשון שהקמתי לפני שהקמתי את האתר שלי Tokyo2020explore.com, היה זה שלו ועשיתי זאת כתחביב חדש שפיתחתי ביפן בגלל שהתחלתי ללמוד עיצוב גרפי. ומהכיוון הזה, דווקא, של צילום ועיצוב הגעתי ליצור בהמשך גם את הספר TOKYO 20_20.

אבל גם לא הייתי אומרת שהחלטתי ״ללכת אחריו״ ליפן, כיוון שזו באמת הייתה אמורה להיות חוויה קצרה, שנתיים של לימודי תואר שני, שיכולנו להרשות לעצמנו כזוג צעיר ללא ילדים עדיין. אבל מאז הוא כבר כמה שנים עובד בתעשיית הפרסום בטוקיו, שהיא אחת התעשיות היותר תובעניות וכפי שאולי נבין בהמשך, הוא ״משלם״ מחיר אישי כבד וגם ניאלץ להתמודד מדי יום עם פערי התרבויות. ואילו אני, לעומת זאת, המצאתי את עצמי מחדש כיזמית תיירות, בלוגרית ומדריכת טיולים בטוקיו. ואף הוצאתי השנה ספר! נהניתי מכל רגע של האימהות, כפי שלא הייתי יכולה כנראה לעולם להרשות לעצמי לו הייתי אמא בישראל, וכעצמאית אני בוחרת את האיזון בין עבודה למשפחה, ואף זוכה לשמור על הזיקה לתרבות הישראלית ולבית בזכות המפגש והשיח עם המטיילים שלי.

כך שלפעמים מחליטים ללכת בעקבות אחד מבני הזוג, אבל נשארים דווקא בגלל הצד השני. כמובן שזה לא תמיד היה כ״כ פשוט, והיו ימים שגם אני הרגשתי תסכול גדול. אבל את המכשולים שעמדו בפנינו פה גילינו יחד והתגברנו עליהם ביחד.


האם תמיד היה בך הויכוח שובינסטי-פמינסטי בקרבך?


כנראה שכן, כי תמיד הייתי מאוד רגישה לשיח השוביניסטי ולכל אופן שבו מפלים נשים. אני זוכרת למשל שבטירונות העזתי להרים את היד ולשאול שאלה לגבי איזה נוהל מפלה שהייתה לדברי המפקדת ״לא במקום״. אבל אני חושבת שבמידה רבה הבנתי, כמו הרבה נשים, את הפער וחוסר השיוויון האמיתי בין המינים רק כשהפכתי לאם. אולם אז גם גיליתי את ״העוצמה״ שיש בנשיות. פתאום הבנתי שיש הרבה כוח בלהיות ״השורש״ של הבית ושנשים הן ״מולטי-טסקריות״ כי הן חייבות להיות. אבל הצורך הזה לעשות, לתכנן ולנהל כמה היבטים במקביל גורם להן להיות מאוד יצירתיות. הבנתי שאם החלוקה בנטל המשפחתי הייתה באמת שווה, הן היו יכולות לעשות הכול אפילו טוב יותר מהגברים. בעלי, שהוא פמיניסט כנראה גדול ממני, הבין את זה הרבה לפניי. כשחבר חצוף ניסה לנזוף בי שאני לא חוזרת לעבוד (כיוון שהתחלתי בינתיים בשקט ובלא מספיק בטחון בכתיבת הספר ובבניית עסק עצמאי), עומרי התייצב להגנתי ואמר שהוא תומך בבחירה שלי שלא לקחת חלק בסדר היום היפני הנצלני, שדורש הקרבה עצומה בחיי המשפחה ושהוא מקווה שאני אמצא את הדרך להגשים את עצמי בדרך משלי.


איזה שוק עבודה מצאת ביפן ?


ראשית, תפישת הזמן ביפן היא עניין מוזר ושונה מאוד ממה שאנחנו מורגלים בו. כמובן שאסור לאחר, גם לא חמש דקות, אבל מוטב ונהוג להקדים. ובנוסף, הגשמת היעד היא הדבר היחיד שחשוב, ואין זה משנה מה נדרש. כך מצאתי את עצמי מגיעה רבע שעה לפני הזמן בבוקר, ונשארת שעות נוספות או ממשיכה לעבוד מהבית כדי לנהל שיחה עם מישהו שהיה פנוי רק בערב. אך הבוס שלי לא ראה לנכון להחשיב לי את הזמן הפרטי היקר הזה. בעיניו, המשימה הושלמה וזה אמור לגרום גם לי כעובדת תחושת סיפוק.


בנוסף, כל עובד חברה מצופה לאמץ איזושהי זהות אישית משרדית, שבה אין מקום לענייניו האישיים אך הוא בהחלט אמור להקדיש מזמנו הפרטי לטובת המשרד. כך, נאלצתי ״להתחשבן״ ולדווח מראש כמה זמן איעדר מהמשרד לצורך בדיקות מעקב רפואיות של ההיריון, ומצד שני להיות נוכחת ב״ערבי גיבוש״ ואירועים חגיגיים של המשרד. בכל משרד יפני מתקיימים ״מפגשי שתייה״ (נומיקאי), מדי ערב צריך לצאת לדרינק פעם עם הקולגות, פעם עם הבוס, פעם עם הלקוחות ופעם עם הריקרוטר שיסדר לך את העבודה הבאה. כמובן שהתרבות המשרדית הזו לא מתאימה לנשים שצריכות לחזור הביתה לדאוג לילדים (לכן המציאו ביפן “Zero Beer” ללא אלכוהול). מפגשי השתייה הללו פוגעים לא רק בנשים שמעוניינות בקריירה וצריכות לעשות ויתורים אישיים, אלא בחיי המשפחה התקינים גם של הגברים שאינם זוכים להיות שותפים בחיי המשפחה ובעקרות הבית שנושאות כמעט את כל הנטל. בחוזה העבודה היפני מופיעות מספר השעות המינימליות הנוספות שנדרש מהעובד לעשות מדי חודש, ותופעה חברתית טראגית ידועה ביפן היא Karoshi - מוות מעודף שעות עבודה. כמובן, שהזוגיות והיחסים האישיים נפגעים קשות גם אם אדם שורד בחיים, וזו אחת הסיבות המרכזיות לשיעור הילודה הנמוך ביפן (1.2 ילדים בממוצע).


ההתחשבות האישית כלל לא קיימת במשרד. כשהייתי בהיריון התבקשתי לקחת חלק בניקיונות השבועיים (נהוג ביפן שהעובדים מנקים בעצמם את המשרד וסביבתו, וזה דווקא יפה בעיניי), ולא ויתרו לי בתורי גם לא על ניקיון השירותים. אף קבלתי את הרמז שבכך אני מוכיחה את המחויבות שלי למשרד למרות מצבי. כאשר קיטרתי על העניין באזני חברה יפנית היא ספרה לי שהבוס שלה ממשיך לעשן לידה!


בטוקיו ישנה בעיה אמיתית של מחסור בגני ילדים. לכן הסיכוי לקבל מקום בגן על בסיס רשימות המתנה, קטן משמעותית אם אחד מבני הזוג נשאר בבית או מחזיק במשרה חלקית. כאשר ביקשתי לחזור למשרד, הופתעתי מאוד להבין שעל אף שבחוזה העבודה דרשתי חופשת לידה, אף אחד לא ציפה שבאמת אחזור למשרד כיוון שמובן מאליו שבתור אם אתקשה לעמוד ביעדים ולעשות עבודה טובה. בתחקיר בלתי-נתפש שהתפרסם בסוף השנה שעברה בעיתונות היפנית, בית הספר היוקרתי ביותר ביפן ללימודי רפואה, היטה לאורך שנים את הציונים במבחני הכניסה כך שהרבה פחות נשים תתקבלנה ללימודים. המוסד נימק שהסיבה לכך הייתה שנשים תהיינה רופאות פחות טובות כיוון שיהיה עליהן להתפנות בשלב כלשהו להקמת משפחה וגידול ילדים.


מה עשה לך המצב האם היית קרובה ליאוש? ניסית לשכנע את אישך לחזור ארצה?


ממש לא. בשלב זה, כבר 4 שנים ביפן, ידעתי שזהו רק עוד מכשול בדרך. מצאתי גם הרבה דברים בתרבות ובחברה היפנית שמאוד הערכתי. הבנתי שבאמת כל סוף הוא גם התחלה, ושאם אני מעוניינת לגרום לחיים שלנו פה להצליח, אז זה תלוי רק בי למצוא דרך לא רק להתפרנס, אלא גם לקחת חלק אמיתי מהרוח היפנית ובאופן אישי להגשים את עצמי.


מה גרם לך לקום ולהשיב מלחמה, ואיך עשית זאת?


ההבנה שאני בעצמי אמורה לשלם את המחיר האישי של ״סדרי העדיפויות היפניים״, נתנה לי את האומץ לדבר על יפן ותרבות יפנית כעל משהו שאני באמת מבינה בו, לא רק מקריאה ומהידע הבלתי נדלה ממש ששאבתי מבעלי היפנולוג, אלא מניסיון חיים ומעשייה. בזמן שביליתי בבית בשנה הראשונה עם בתי התחלתי ללמוד עיצוב גרפי, אפילו קבלתי תשלום על כמה עבודות והחלטתי לשלב את הידע הזה עם צילום, שהיה תחביב עבורי כבר מהטיול אחרי הצבא, ליצירת מדריך הטיולים הראשון בעברית לטוקיו.


מה היו הקשיים בדרך?


קודם כל בטחון וגילוי עצמי. להבין שהבחירה להישאר בבית עם הילדה היא לא חולשה, ולהתחבר מחדש ליכולת שלי להקדיש את עצמי למשהו אחר שאינו המשפחה. התחלתי להקים מיזם, יש מאין, במשרת-אם כשהילדה בגן פרטי כ-5 שעות בלבד כל יום. יצירת ספר היא תמיד פרויקט שאפתני, ואני בחרתי בקונספט מאוד מחייב. בשנת 2020 יתקיימו בטוקיו המשחקים האולימפיים, שלקראתם גם צפוי מספר התיירים להגיע לשיא של 40 מיליון מבקרים בשנה. לכן החלטתי להסתכל קדימה ולקרוא למותג שלי ולספר TOKYO 20_20, ולהציע בו לא פחות מ-20 מסלולים מקוריים. מדובר באמת במאות מקומות שחקרתי , ואלפי תמונות שצילמתי וערכתי. במהלך הפרויקט התעורר בי לא מעט פעמים הספק שאי-פעם אצליח לסיים את הספר. נאלצתי ממש ״לגנוב״ את הימים שבהם יכלתי להתפנות מהמחויבויות של הבית ושל עבודת ההדרכה שממנה התפרנסתי בינתיים להשלמת הפרויקט.


מה למדת על עצמך על יפן ועל אנשים בתהליכים הזה?


למדתי שלעולם לא מאוחר מדי ללמוד או להתחיל דבר חדש. שכל הזמן אנחנו סופגים רעיונות והשראה וידע, ושלפעמים לוקח לאבחנות האלה זמן להבשיל ולהתכנס לכדי רעיון מגובש. ושלפעמים צריך לסגת מעט, או לקחת הפסקה כדי להבין מה בעצם תעשי הלאה. הבנתי שיום עבודה ארוך לא מוביל לתפוקה טובה יותר, ושהדחף היצירתי והיעילות דווקא מגיעים ממקום של מנוחה ושקט נפשי ומחשבתי. צריך לפנות זמן להשראה וליצירתיות. זו אחת הסיבות שהיפנים נחשבים לחרוצים אך ״מרובעים״ ולא-חדשניים. והסיבה הנוספת היא שהם לא מוכנים לקחת סיכון ולהיכשל, או יותר נכון לא מקבלים את ההזדמנות להיכשל. אבל למדתי גם שאמנם חלק מכריע של החברה היפנית הם באמת ״עכברי עבודה״ שמתרוצצים במסלול הקבוע שהוכתב להם. אבל גם בקרבם יש געגוע לקצב חיים אחר ונטייה הולכת וגדלה לייצר משהו ייחודי ואינדיבידואלי, והם עושים זאת עדיין על פי המסורת היפנית של שקדנות, סבלנות, הקפדה על הפרטים הקטנים ומעל הכול איכות. והבנתי דבר חשוב ומקסים על היפנים - שהשאיפות שלהם קצת שונות, במובן הזה שלמרות הטירוף הקפיטליסטי ששורר בטוקיו, לעסקים הקטנים העצמאיים הרבה פעמים אין שאיפה להתפשט לגדול ולהתרחב. יש להם שאיפות קטנות יותר - לעשות דבר אחד, אבל לעשות אותו היטב. ולשאוב מזה הרבה סיפוק וגאווה. למבקרים בטוקיו קשה להבין כיצד מתקיימת מסעדה שבה 8 מקומות ישיבה בלבד ומגישים בה רק טמפורה. עבורי זה הקסם של טוקיו, העסקים הקטנים והמיוחדים הללו שממאחוריהם אנשים אמיתיים וסיפורים אישיים מרתקים. אלו נתנו לי את ההשראה לבחור בדרך עצמאית.


האם קיימים נקודות דמיון בין שוק העבודה היפני לישראלי?


אני לא יודעת אם קיים דימיון. אני יכולה להצביע בקלות יותר על ההבדלים, לא רק בשוק העבודה, בתרבות בכלל. אבל אין לי ספק, מהיכרות של שני העולמות, שבאף אחד מהשניים עוד לא נמצא המינון הנכון בין קריירה למשפחה. גם בישראל, ללא תמיכת הסבים והסבתות והדודות והשכנים, קשה מאוד (בדר״כ לאישה כמובן) לחזור לעבודה אפילו במשרת-אם. שלא לומר, שלעיתים זה גם לא משתלם (אבל יוקר המחייה בארץ לעומת יפן הוא כבר נושא אחר). אני חושבת שכל הורה שחוזר הביתה לילדים אבל ממשיך להיות טרוד בטלפון והמייל משלם מחיר אישי. ואני אף מכירה, לצד הביקורת הקשה שלי על סולם הערכים היפני, גם ביתרונות של ליווי אימהי צמוד. בהחלט, האישה ביפן, מקומה בבית. אבל זה נפתס כתפקיד מאוד חשוב בעיני החברה, וגם האמהות מתייחסות ומבצעות אותו מאוד ברצינות; מהאופן שבו הן מכינות את ארוחות הבנטו (קופסאות האוכל), תופרות, מעורבות בשגרת ביה״ס והכנת השיעורים, מלוות לחוגים. ומי הוא המפסיד הגדול באמת אם לא הגבר? שגם נשחק במשרד, גם מפספס את השנים היפות עם ילדיו וגם מאבד קשר עם המשפחה עד שכאשר הוא מגיע לגיל הפנסיה הוא כאיש זר בביתו?


האנתרופולוגית רובין לבלנק, מומחית לענייני מגדר ביפן, קראה לנשים היפניות Bicycle Citizens. הגבר היפני או איש העסקים מיוצג על-ידי רכבת הקליע (שינקנסן) או מכונית, אבל לאימהות היפניות יש את מה שקרוי ״מאמא צ׳ארי״ (״כרכרה של אמא״) - זוג אופניים חשמליות עם כסא ילדים מקדימה ומאחור. האופניים הללו הם סמל המוביליות של האישה היפנית, אך באותה מידה הן גם הכלי שמקרקע אותה ומשרטט עבורה את הגבולות של השכונה, ואת שגרת היומיום שלה מהגן, לבית, לסופרמרקט וכו׳. את יודעת איך קוראים הרבה פעמים לנשים ביפן? ״סייקאצושה״  - צרכניות, משום שזה התפקיד שלהם בחברה - הגברים מייצרים והנשים צורכות. החלוקה הזו עדיין מאוד רלוונטית ליפן וקשורה קשר הדוק לתודעה הפוליטית של האשה ביפן. אין מספיק פוליטיקאיות להצביע להם אז הנשים תמיד הצביעו עם התקציב הביתי - כשחושבים על זה מנקודת המבט של הבית זה לא ממש אומר הרבה, אבל כשחושבים על כל משקי הבית ביפן מבינים שזו פעולה קולקטיבית ששינתה את כל ההיסטוריה הכלכלית של המדינה הזו, כל מבקר פה יכול לראות את זה בפרסום למשל - הרצועות פריים בטלוויזיה שבמערב כוונו באופן גורף לגברים והיו סקסיסטיות בטירוף לא היו עובדות ביפן - אם ״תפוזינה״ הייתה מופיעה פה על המסך היו זורקים את יפאורה תבורי מכל המדרגות.


מה את עושה היום? האם עברת שינוי בראיית העולם ובאופי?


בוודאי. אפשר לומר שהמצאתי את עצמי מחדש כאישה, כאם, כעצמאית, כיזמית וכיוצרת. למדתי להכיר לעומק תרבות אחרת ושונה, ולפתח לצד ההשתאות והביקורת עליה גם הערכה וכבוד. פיתחתי סלידה מסטריאוטיפים והתחלתי לחקור את הסיבות שהדברים הם כפי שהינם. למדתי למצוא איזון ולנצל את היתרונות של חיים בין שתי תרבויות. והכי חשוב, עברתי תהליך של העצמה אישית. לא תיארתי לעצמי כשהגעתי ליפן בעקבות בעלי, שיבוא יום ואתראיין כאן ואיחשף באופו אישי כדי לקדם פרויקט שאני כ״כ גאה ומאמינה שיכול לתרום לרבים שאינם יודעים דבר על יפן.


איך קיבלו זאת בסביבתך?


שאלה טובה. התשובה היא - בהפתעה. עסקתי בפרויקט של TOKYO 20_20 זמן ממושך באופן מאוד דיסקרטי. אפילו האנשים הקרובים אליי הופתעו כשפתאום שלפתי ספר בהפקתי, והעליתי אתר ובלוג שיקדמו את הפרויקט. מי שמכיר אותי היטב, יודע שתמיד אהבתי לטייל, לחקור ולגלות מקומות. אבל כולם באמת תמיד הניחו שעשיתי ויתור אישי גדול כשהלכתי ליפן בעקבות הקריירה של עומרי. חבר טוב שאל אותי פעם, לא מתוך כוונה רעה חלילה, אם לא מפריע לי להיות ״אשת איש״? וגיליתי שגם כעת, עדיין יש מי שקשה לו להכיר בזה שיצרתי משהו שקשור ליפן, אבל שהוא לגמרי שלי. לא הייתי מצליחה לעשות אותו לבד, ללא תמיכתו של עומרי, אבל לא כיפנולוג אלא כבן זוג תומך.


קמפיין me too הוא בודאי אחד הדברים שאת תומכת בהם איפה זה פגש אותך?


אני כמובן מודעת להשלכות מרחיקות הלכת של הקמפיין העולמי, ומאמינה שאחנו באמת מצויים בעידן מרתק והיסטורי של שינוי, ואני משתדלת על אף שזאת לא בדיוק הנישה שבחרתי כיזמית תיירות, כן לתרום את חלקי לשיח החשוב הזה ולשלב לא מעט מאמרים וידיעות שעוסקות בתנועת השיוויון המגדרי ביפן, כחלק מההיכרות שאני מעוניינת לספק לקהל המטיילים עם התרבות המקומית. אבל לצערי, היות ואני חיה כאן, הקמפיין הזה נשמע כמו משהו שמתרחש בעולם מקביל ואין לו כמעט כלל ביטוי פה. מעמד האישה ביפן במצב עגום. תדמית האישה ואפילו השפה שבה משתמשים כלפי נשים בתקשורת, בעיתונות, בטלווויזיה הם פשוט מזעזעים. החברה היפנית היא סופר-מצ׳ואיסטית וזכויות האישה נרמסות באופן גס כמעט בכל תחום. רק מתחילת השנה, אני יכולה למנות עשרות מקרים של ניצול או אפליית נשים. הנה למשל, לא מכבר פורסמה ההחלטה הממשלתית לקיים את טקס הכתרת הקיסר החדש, נרוהיטו, בהתאם לכללי הטקס ההיסטוריים שהיו נהוגים מאז ומעולם ביפן, אשר לפיהם נשים אינן יכולות לקבל את כס הקיסרות ואף אינן מורשות להשתתף בטקס ההכתרה. השרה היחידה בממשלה הנוכחית, תורשה להיות נוכחת כצופה מן הצד באירוע. החברה היפנית היא מאוד מסורתית ושמרנית, ואגב גם מאוד מבוגרת (רבע מבאוכלוסיה היא מעל גיל 70), ולכן דברים משתנים בה לאט מאוד, לאט מדי.


האם אנחנו בעידן של שחרור האישה ועד כמה רחוקה הדרך ? איפה דרושה עוד עבודה רבה?


ביפן מבינים היטב את ההכרח הדחוף בשילובן של נשים בשוק העבודה ואת הצורך לפעול למען קידום מעמד האישה. ננקטים מגוון צעדים בירוקרטיים, שינויי מס, סבסוד מוסדות חינוך לילדים, ניסיונות לעודד איזון בין עבודה-וחיי משפחה וכו׳. אבל תפישה תרבותית היא דבר שקשה לשנות ברגע, ולכן דרוש דיון מתמיד להעלאת המודעות בעניין השיוויון המגדרי ולשינוי השיח לגבי מעמדה ומקומה של האישה בחברה היפנית. ומעל הכול, צריך להעצים נשים לבטא את מה שהן כבר עושות הרבה יותר מגבר יפני ממוצע, והוא להיות יצירתיות ויזמיות.


מה מיוחד בספר TOKYO 20_20?


הספר TOKYO 20_20 הוא מדריך הטיולים הראשון המקורי בעברית לטוקיו. בספר מוצעים 20 מסלולים סיור, ב-20 משכונותיה של טוקיו כולל מפות והסברים במטרה לעודד טיול עצמאי וגילוי של שכונות חדשות, אשר אינן נמצאות בדר״כ על נתיב התיירים הסטנדרטי. שם בין הסמטאות הצדדיות חבוי, לפחות בעיניי, הקסם הטוקיואי האמיתי.


יפן סובלת במידה מסוימת מהתדמית הכאוטית, הגרנדיוזית, השונה שנוצרה לה. בדרך כלל אנשים מקבלים מנת יתר של אורות ונחילי אנשים כשהם מגיעים וזה בסדר להנות מזה קצת, אבל ברגע שנכנסים לעומק אל הרחובות הפנימיים לומדים מה המשמעות של לחיות פה, שהיא חשובה בהרבה למבקרים שבאמת רוצים ללמוד משהו חיובי ומבנה מהביקור שלהם.


מסעות העומק בטוקיו הובילו אותי לעשרות שכונות וכך התחלתי לתעד דווקא את העסקים הקטנים ואת האידאולוגיה שלהם. כשעקבתי אחרי אורח החיים הזה גיליתי עד כמה דינמית ומאתגרת היא השכונה ביפן ואיך יש דור שלם וחדש של יפנים שמאסו בשעות הבלתי נגמרות במשרד וחוזרים הרבה יותר לשורשים. הארכיטקט היפני המפורסם קנגו קומה אומר שהמשרד נוצר במאה ה-19 עם המהפכה התעשייתית אבל היום, בעזרת הבנייה המיוחדת שלו הוא משתדל להחזיר את בית העסק המשפחתי ואת העבודה מהבית. הטכנולוגיה מאפשרת את זה אבל הוא דואג לאפשר את זה בעיצוב ואורח החיים. הבשורה שיוצאת מאורח החיים הזה מעודדת המון יפנים היום ומהווה להם אלטרנטיבה ואפילו סיבה לגאווה מחודשת במסורת ובערכים שלהם.


לפני 4 שנים כבר הבנתי שזה בדיוק הפרויקט שלי, להנגיש את השכונות של טוקיו לזרים וליצור פה תיירות ברת-קיימא. הממשלה היפנית היום מתמודדת עם מה שהם קוראים ״אובר-טוריזם״ (Over Tourism) מכיוון שמיליוני תיירים צובאים על המקדשים, המוזיאונים והרחובות הראשיים, בעיקר בטוקיו ובקיוטו. במקרה הזה הממשלה לא רק צודקת בכך שצריך ״לפזר״ את התיירים כדי להקל על העומס אלא גם צודקת בבחינת העקרון - שהאתרים, הסיפורים והאנשים המעניינים יותר נמצאים תמיד במקומות שנגישים פחות. באופן גורף, הסיפורים שאנשים זוכרים מהסיורים שאני עורכת הם הפגישה עם הקשישה בחנות הטאטאמי או השיחה עם השף הצעיר שבחר לחזור לשכונת הילדות שלו - הרבה יותר מהביקור שלהם במוזיאון או אפילו הסושי בשינגו׳קו.



"Those who are awake, live in a state of constant amazement".  

Buddha.

 

Read More

צרו  קשר בכל עניין
  • White Facebook Icon
© Tokyo2020explore  כל הזכויות שמורות