קיצור תולדות היופי ביפן

בימים אלו, כשהלחות בטוקיו מגיעה ל-80%, אני ממהרת לעלות לאיזו רכבת כדי להתיישב במזגן, כולי נוטפת זיעה, מנגבת את הפנים במטלית לחה. ואז אני מרימה את עיניי ומולי יושבת אישה יפנית מטופחת, שיערה אסוף בתסרוקת אלגנטית, פניה רעננות והאיפור מושלם! ובעודי תוהה איך הן עושות את זה, מצאתי עבורכם מאמר מרתק על ההיסטוריה של היופי ביפן...


התשוקה ליופי הייתה קיימת עוד משחר ההיסטוריה בכל התרבויות. ביפן מודל היופי היה מאז ומעולם המראה החיוור עם גוון העור הבהיר מאוד, כמעט לבן. כבר בימי נארה (794-710), נשים מטופחות היו נוהגות לצבוע את פניהן באבקה לבנה שהייתה קרויה Oshiroi (מילולית:״אבקה לבנה״ 白粉). איזכורים ליופי החיוור מופיעים כבר בספרות הקלאסית היפנית מהמאה ה-11 The Tale of Geji, שנכתבה ע״י אשת האצולה Lady Murasaki Shikoku. כבר לפני 1000 שנים מוצרי קוסמטיקה להבהרת הפנים היו סמל האריסטוקרטיה.



מאוחר יותר, בתקופדת אדו, כשמוצרי הקוסמטיקה נהפכו לעממיים יותר, השתנה גם מודל היופי למראה טבעי יותר. המונח אוקירי Ukkiri, גוון עור טבעי, הופיע במדריך היופי Miyako fūzoku kewaiden (מדריך הקוסמטיקה של עיר הבירה), שפורסם בשנת 1813 באדו ושימש כתנ״ך לכל מה שקשור ביופי במאה השנים הבאות.


לאורך ההיסטוריה, צבע העור הנחשק שאותו שאפו היפניות להשיג לא היה לבן חלבי, כי אם גוון מבריק ושקוף, כמו אבן משויפת. שימוש במייק-אפ נחשב להתנהלות מכובדת, ומעשה ההתאפרות עצמו היה עניין צנוע ופרטי, דבר שלא נעשה לעיניי כל (בשונה מהיום, כאשר הצעירות נוהגות לשלוף את ערכת האיפור שלהן ברכבת ולנצל את זמן הנסיעה כדי לצבוע את פניהן ולתקן מה שלא הספיקו בבית).

צבעים קוסמטיים אחרים ביפן שנתנו ביטוי ליופי היו השחור והאדום. נשים היו נוהגות להשחיר את שיניהן לאחר החתונה, ולגלח את הגבות לאחר הלידה הראשונה. שני המנהגים הללו שיקפו את העובדה שצניעות, גם בהבעות הפנים, נחשבה להתנהגות נאותה כאישה. וגם המייק-אפ היה אמצעי דיסקרטי לכסות ולהסתיר את הפנים.


אולם בהמשך, טרנדים חדשים (שהתחילו באוסאקה, קיוטו וטוקיו) נכנסו לאופנה כאשר נשים החלו לצאת לבילוי לצפות בהופעת תיאטרון קבוקי, או בלבלוב הפרחים בטבע. הבגדים שלבשו שחקני התיאטרון והקורטיזנות (מכתיבות האופנה של אותם ימים), שימשו מודל לחיקוי עבור נשות העיר שהחלו לצבוע את פינות העיניים, האזניים והשפתיים באדום.




לבן, אדום ושחור היו צבעי האיפור היחידים שבהן השתמשו הנשים היפניות בעבר. למעשה, רק בתקופת מייג׳י (1868-1912), התחילו להשתמש בגוונים אחרים של צבע כתוצאה מהשפעות התרבות והאופנה המערבית. לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-60 וה-70 סגנון האיפור המערבי הפך פופולארי מאוד ביפן; מסקרה, ריסים ארוכים וצלליות עיניים צבעוניות. לסדרות בטלוויזיה היה טון צבע ורדרד משהו וגם לזה הייתה, ככל הנראה, השפעה על השימוש בסומק. שנות ה-80 הביאו למהפך בהשפעות המערביות על מראה היופי ביפן. נשים יפניות ביקשו לבטא את הזהות העצמית שלהן, והדוגמנית הבינלאומית Yamaguchi Sayoko שקריירת הדוגמנות שלה הפיצה את ה״מראה יפני״ - שיער חלק , ישר ושחור לגמרי ועיניים מלוכסנות (כמו ה-Look של אומה ת׳ורמן ב״ספרות זולה״)- ברחבי המערב, ושימשה להן מודל לחיקוי. בשנות ה-80 העיסוק בקוסמטיקה גם נהיה מתוחכם יותר ונשים החלו להתעניין ממה עשוי האיפור שלהן, כיצד הוא עובד, ומדוע הוא אפקטיבי? מוצרי קוסמטיקה נדרשו להסברים יותר מדעיים כדי למשוך את הצרכנים.



בימינו, טרנדים בעולם האופנה והקוסמטיקה משתנים ללא הרף, אך הבסיס ליופי נשאר תמיד זהה. ביפן, אופנת מראה ה-Ganguru (״הפנים השחורות) עם האיפור הכבד, ההצללות כהות ו״הפנים הקטנות״ הם טרנדים חולפים, אך כל הנשים רוצות תמיד להשיג מרקם פנים חלק (כמו זכוכית) וכמובן רענן. מהבחינה הזו אפשר לומר שדבר לא משתנה בתפיסת היופי לעולם.

"Those who are awake, live in a state of constant amazement".  

Buddha.

 

Read More

צרו  קשר בכל עניין
  • White Facebook Icon
© Tokyo2020explore  כל הזכויות שמורות