על אמנות נשית פורצת דרך, וקרמיקה

במשך זמן רב נשים ביפן הורשו לקחת חלק קטן בלבד בתהליך הייצור של כלי קרמיקה. מכיוון שלא הותר להן להתקרב אל תנורי הכבשן, הן לא יכלו ליצור כלים ועסקו בעיקר בעבודות הגימור, הצביעה והקישוט של הכלים.

אך מלחמת העולם ה-II שינתה את החוקים, והחל משנות ה-50 נשים בחרו להירשם לתכניות לימוד ולפתוח סטודיו משלהן, והפיחו רוח חדשה גם בתחום הקרמיקה. תנועת הנשים הזו שפרצה גבולות חברתיים, פרצה גם את הדרך לסגנון חדש בקרמיקה יפנית, שהיה משוחרר מכללים וחרג ממה שנעשה עד אז.

מי שנחשבת לאחת החלוצות של הקרמיקה הנשית ביפן היא Toshiko Takaezu, אשר רוממה את מלאכת הקרמיקה לכדי אמנות, כאשר קידמה ביצירותיה את הצורה על פני הפונקציונאליות. הכדים של Toshiko Takaezu דמויי חלוקי-נחל או צילנדרים, לא פרופורציונאליים - מזעריים או ענקיים, ולעולם אינם מתאימים ככלים שימושיים.

ממשיכות דרכה, שהיו רבות מהן בעשורים שלאחר מכן, המשיכו ליצור כלים יצירתיים ביותר שלא יועדו לשימוש. הגדרה זו מאפיינת בייחוד את האמנית Sakurai Yasuko אשר האגרטלים המחוררים שלה לא יכלו להחזיק מים. אמנית נוספת היא Kishi Eiko אשר האגרטלים שלה עוצבו כך שיהיה ניתן לשים בהם פרח יחיד בלבד. עוד אחת מהירושות של טקאזו היא Fujikasa Satoko, אשר בלטה במיוחד בעולם האמנות. יצירותיה המרתקות בגוונים נייטראליים חוגגות את התכונה הנוזלית של החימר. הצורות והצבעים של עבודותיה מזכירים את הבדים שבהם עטפה המעצבת Jeanne Lanvin את בובות המודל בימים הראשונים של בית האופנה שלה. יצירות המופת הללו, שנדמה כי הן תמיד בתנועה, הן מחווה לעבודתה החלוצית פורצת הדרך של Toshiko Takaezu אשר אמרה:

‘You are not an artist simply because you paint or sculpt pots that cannot be used. An artist is a poet in their own medium. And when an artist produces a good piece, that work has mystery, an unsaid quality; it is alive.’