כששמעתי על קמפיין המחאה הפמיניסטי האחרון ביפן המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה שהקמפיין הזה מדגיש יותר מכל את הפער העצום שקיים בין יפן למדינות המערב בנושא הזה של שיווין מגדרי.
הקמפיין תחת הסיסמא #kutoo מביע מחאה על הדרישה מנשים לנעול נעלי עקב במקום העבודה. את הקמפיין השיקה השחקנית Yumi Ishikawa והסיסמא היא משחק מילים בין kutsu "נעליים" ו- kutsuu במשמעות "כאב". כל כך מרוחק מהמחאה העולמית #metoo שעוסק בנושא קשה בהרבה של הטרדה מינית, שאפילו לא מצאתי לנכון לציין אותו פה בפניכם.
אבל הבוקר כתבו עליו בגרדיאן ושם גיליתי שיפן לא בדיוק מפגרת אחרי העולם, לפחות בעניין העקבים. ב-2016 הושק קמפיין דומה באנגליה, אחרי שפקידת קבלה נשלחה הביתה ביומה הראשון בעבודה כיוון שסירבה לנעול עקבים. מסתבר שבאנגליה נשים נדרשות גם כן לנעול עקבים לא רק במשרות פקידותיות אלא גם בעבודות שכרוכות בטיפוס על סולם, נשיאת מטען כבד, הגשת משקאות ואוכל תוך ירידה במדרגות או הליכה של מרחקים ארוכים. גם בתעשיית הקולנוע, התנצל אחד מהדירקטורים של פסטיבל קאן ב-2015, על כך שנשים לא הורשו לצעוד על השטיח האדום ללא עקבים. ועדת הפסטיבל פסקה אז שקוד הלבוש לא ישתנה, ובמחאה על כך הופיעה השחקנית ג'וליה רוברטס יחפה. מפתיע ומקומם, אם כך, איזה דברים עדיין לא הצלחנו לשנות...
לא אמעיט בחשיבותו של נושא העקבים, אך אאמר רק זאת - בעת שימצאו סוף-סוף לנכון לשנות את הכללים, ראוי שישנו גם את קוד הלבוש הגברי ביפן שלפיו הם נאלצים לשבת במשרד חנוטים בחליפה ועניבה גם בחום הבלתי נסבל של הקיץ. ובעודי כותבת את הפוסט צילמתי את הבחור המסכן היושב לידי ומנפנף במניפה (ואת הכפכפים החדשות שרכשתי לעצמי הבוקר).
ונתתי לייק גם בטוויטר: https://mobile.twitter.com/ishikawa_…/…/1098468855427489792…