פרוייקט נהדר שעשה המגזין האמריקני National Geographic סוף סוף מציג את טוקיו באופן הוגן וגם מעניין, כסיפור של עיר שהצלחתה נובעת מכך שהמציאה עצמה, וממשיכה להמציא עצמה מחדש כל הזמן. הכתבה הזו אומנם לא יכולה לגעת בכל השכבות של טוקיו אבל היא חושפת יפה שתיים מהן, רעידת האדמה של 1923 ותקופת הבנייה מחדש של אחרי מלחמת העולם השנייה, בתוספת של כמה טרנדים עכשוויים יותר. כל אלו מסבירים יפה את הסיבות לתרבות ואורח החיים המיוחד שהתאפשרו דווקא פה.
הכתבה מזכירה חוקרי ערים ו״הוגי״ ערים מפורסמים כמו ג׳יין ג׳ייקובס או תיאודור באסטור (שכתב כמה מהמחקרים המרתקים על טוקיו ובראשם מחקר של יותר משני עשורים על שוק הדגים בצקיג׳י). היא ממש מדגימה כיצד התאוריה של ג׳ייקובס התגשמה בטוקיו: למי שלא מכיר - ג׳ייקובס הראתה כיצד צפיפות, ״עיניים על הרחוב״ וקהילתיות יוצרות בטחון שבתורו מוביל לתרבות דינמית ויצירתית (אגב, היא גם ראתה במכוניות פרטיות והכבישים הדרושים להם את האויב הגדול ביותר של העיר). בהמשך, הכותבים גם משוחחים באריכות עם קנגו קומה בסיור לאסאקוסה בו הוא נוגע ב״חזרה״ של צעירים למקורות אפילו רחוקים הרבה יותר מ-1923 ובעיקר לטבע והקהילתיות כאידאל היסטורי ותרבותי (מה שקומה מתאר כ״דו-שיח עם העבר״). הטיול מסתיים בשיחה עם ראש העיר יוריקו קואיקה שמתארת כמה מהאתגרים העכשוויים של העיר, במיוחד בגיוון האנושי שבה ובקבלת זרים.
ומה שעוד יפה וראוי לציון לשבח בימים אלו הוא המבט המפוקח של הכתבה גם על הזקנה, הבדידות, השקיעה והאפרוריות, שמאפיינים גם הם חלקים בעיר והצורה הכמעט מדעית שבה בחרו הכותבים ״לסרוק״ את טוקיו - מה שהביא אותם לכתוב על שכונות מרתקות כמו סוגמו, מינאמי סנג׳ו או סנדאגאיה שלעיתים נדירות נמצאות במסלול התיירות הקונבנציונלי.
קריאה מומלצת למעמיקים.
